דירות דיסקרטיות קצרות שצפיתי בהן במשך כמה דקות יושב בחדר שלי ליד המחשב

אחרי ארוחת הצהריים אשתי הלכה לעבודה, התיישבתי בחדר שלנו ליד המחשב משעמום. אחותה הגדולה של אשתו, שהגיעה אלינו לשבוע על כמה מהעסקים שלה, כמו תמיד, התיישבה על הספה באולם. הספה עמדה ליד הקיר במרחק של חמישה מטרים ממני, כך שניתן היה לראות אותה מהצד מהחדר שלנו, שם ישבתי. לפעמים הסיטתי את מבטי מהמסך אליה. היא שכבה על גבה כשרגליה מונחות על גב הספה. יד אחת הייתה מתחת לראשה, והשנייה היא החזיקה את האייפון לפניה, כך שהיא לא ראתה אותי, ואם היא הייתה יכולה להסתכל דרך האייפון לחדר, היא הייתה רואה רק את המוניטור שישבתי מאחוריו.
נמשכתי למצבה למכנסיים הקצרים שלה, או ליתר דיוק מה שמתחת להם. המכנסיים הקצרים היו רחבים. וברגע שפרשה את רגליה באופן מכני, ניתן היה לראות את המכנסיים הקצרים לבושים בגופה החשוף דרך חולושה השמאלית. לא יכולתי לראות את הדבר שלה לעומק, מלבד נקודה חשוכה, אבל בלי לאבד תקווה שראיתי משהו, לעתים קרובות הסתכלתי על המיקום הבא של רגליה. וכשהיא כפפה את רגליה, היא כבשה אותן, הנוף היה טוב יותר, אבל חוץ מהשיער המתולתל, לא היה שום דבר באופק.
ניסיתי להכריח את עצמי לא להסתכל, אבל דירות דיסקרטיות עצמן מתנתקות מהמוניטור, צוללות למקום הסודי ההוא. וכשהסתכלתי שוב, מצאתי את ידה בין רגליה, בחלק העליון של המכנסיים הקצרים, שהיא החזיקה מאחורי ראשה. כשהסתכלה על משהו באייפון, היא הניעה לאט את שתי אצבעותיה, והובילה אותם על המכנסיים הקצרים. זה היה כמה דקות, ואז היא הסירה את ידה והחליקה את ברכיה יחד. וממש מיד להפיץ אותם, לשים את היד בין הרגליים שוב. תנועת האצבעות נמשכה, אבל הם כבר לא רק עברו על המכנסיים הקצרים, הם כבר לחצו על המקום הזה. ואז שוב הברכיים יחד והסרתי את היד. אחרי כמה דקות, היא התפשטה, והחלפה משהו באייפון, הניחה את ידה במקום. לאחר שהקישה באצבעותיה, היא החלה לנהוג בהן שוב, ולחצה אותן. התנועות האיצו, והיא דחפה את רגליה, ואז קירבה את ברכיה, ואז דחפה אותן.
העברתי את מבטי אל הצג, וכעבור כמה דקות הסתכלתי עליה שוב. היד כבר הייתה מתחת למכנסיים קצרים ועל ידי תנועת המכנסיים הקצרים, ניתן היה לראות שהיא מזיזה את אצבעותיה שם. התנועות היו איטיות עם עצירה, ואז האיצו, נשמעה נשימתה, היא נעה במהירות מתחת למכנסיים קצרים, מבלי להסיר את עיניה מהמסך. דקה לאחר מכן, היא הרחיבה את רגלה הימנית על גב הספה, ואז רגלה השמאלית שכבה על הגב, ודרך המכנסיים הקצרים, ראיתי את הבוהן הגדולה של ידה לחוצה לרגלה, והאינדקס שלה נדבק קדימה. היא המשיכה להזיז את אצבעותיה האחרות לפעמים נאנחת ועמוקה. אחרי כמה דקות, כפות רגליה רכנו בחוזקה עם בהונותיה קדימה, נשמעה נשימה עמוקה לועסת מפעולות אצבעותיה, היא התעוותה, פעם אחת, ואז שנייה, רגליה מתוחות, ואז נחלשות, היא המשיכה להזיז את בהונותיה, גנחה, מתוחה דירות דיסקרטיות, משכה אותן חזק קדימה. לאחר שנשפה בקול רם, היא הרגיעה את רגליה, שלפה את ידה והורידה את האייפון עצמה את עיניה.

סאדו: הפגישה הראשונה עם האדון

דלת המרתף חרקה כמו אזהרה אחרונה לפני שנסגרה מאחורי גבי. צליל הלחיצה על המנעול נשמע חזק יותר מכל רעש בחיי השקטים והמסודרים כמנהל משרד. הלב פועם אי שם בגרון, פועם בקצות האצבעות. עמדתי בראש גרם מדרגות צר, מציץ אל החושך המנצנץ שמתחת. האוויר היה כבד, הריח כמו עץ ישן, עור ומשהו מתוק-שעווה, כפי שהבנתי אחר כך.
אחרי שבועות של התכתבות זהירה, דיון בגבולות, מילה בטוחה – “אדום” – הייתי כאן. במאורת האדון. אז הוא ביקש לקרוא לדירות בדידות. לא אלכס כמו שהיה ברשת, אלא רק המארח.
“תרד.” קולו הגיע מלמטה, נמוך וקטיפתי, כאילו החושך עצמו קיבל את מתנת הדיבור. הוא לא צעק, אבל כל מילה הוטבעה ולא סבלה שום התנגדות.
עשיתי צעד, ואז אחר, יד רועדת מחליקה על קיר אבן קריר. המרתף נפתח מולי והנשימה עצרה. זה לא היה תא נורא, אלא כמעט מקדש. האור העמום הגיע מכמה נרות אדומים גבוהים שהטילו צללים רוקדים על הקירות. הם שיקפו את קווי המתאר של חגורות עור תלויות בקפידה על ווים, קרבינות מתכת, שוטים מעוקלים מוזרים. במרכז החדר, מהתקרה, תלויה שרשרת חזקה עם אזיקי עור. האוויר צלצל בדממה שנשברה רק על ידי פצפוצי הנרות.
הוא עמד בגבו אלי, הסתכל על משהו על השולחן. גבוה, עם כתפיים רחבות עטופות בחולצת טריקו שחורה. שרירי הגב שיחקו מתחת לבד בכל תנועה. הידיים, מהידיים ועד המרפקים, היו מכוסות ברשת של קעקועים. הוא הסתובב. עיניו הביטו בי ברוגע כל כך רואה שחלק מהפחד שלי פינה את מקומו לסקרנות בוערת.
“באת.” זו לא הייתה שאלה, אלא הצהרת עובדה. הוא התקרב, והרגשתי את החום שמגיע ממנו. מבטו החליק מעלי, מכף רגל ועד ראש, בחן את השמלה השחורה הפשוטה שלי, את השיער הארוך והכהה שלי יורט בקוקו, את רגלי היחפות על רצפת האבן הקרה.
“תתפשט.” הפקודה נאמרה בשקט, אך בכוח כה בלתי ניתן להכחשה שקפאתי. נאבקתי בעצמי במשך שניות ארוכות ואז משכתי את רוכסן השמלה באצבעותיי הרועדות. הבד החליק לרצפה והשאיר דירות דיסקרטיות רק בתחתונים-חזייה ותחתונים לבנים פשוטים שנראו כעת תמימים עד כדי גיחוך.
“וזהו.”
הקשבתי, הרגשתי את החום נשפך על לחיי. עמדתי מולו עירומה לחלוטין, מרגישה את קרירות האוויר על עורי, את הפגיעות שלי. לאט לאט הוא הסתובב סביבי כמו טורף שמעריך טרף. אצבעותיו, חמות ומחוספסות, החליקו על כתפי, במורד עמוד השדרה. רעדתי.
“יפה,” הוא לחש, והמילה הפשוטה הזו העבירה צמרמורת בגוף. “אבל היום היופי ישרת אותי. בסדר?»